|
|
הטיית משפט - הצעת הגדרה
כל שופט עם מינויו לשופט, מצהיר אמונים למדינת ישראל על פי סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה:
הצהרת אמונים
6. מי שנתמנה שופט יצהיר הצהרת אמונים לפני נשיא המדינה; ואלה דברי ההצהרה: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ולשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".
סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה מקנה לאזרח זכות יסוד חוקתית על-חוקית למשפט צדק נטול הטיית משפט ונטול הכרת פנים.
כל רשם/רשמת של ההוצאה לפועל מחויבים לכללי האתיקה שסעיף 6 להם דומה לסעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה:
אמונים למדינת ישראל וחוקיה
6. רשם ההוצאה לפועל ישמור אמונים למדינת ישראל וחוקיה, יכריע על פי דין וכללי צדק, לא יטה משפט ולא יכיר פנים.
מאחר והטיית משפט היא איסור מפורש של המחוקק בחוק, ועוד בחוק יסוד, אזי ברור שמדובר בעבירה על החוק, אולם המחוקק לא קבע מהי הסנקציה
על עבירת הטיית המשפט.
כמו כן, באף חוק ובאף פסק דין לא נמצאה הגדרה ל"הטיית משפט", וזה די הגיוני, שכן אף שופט לא רוצה לקבוע מבחנים לפיהם יוכל הציבור לבחון ולאמוד את
התנהלותו והתנהלות עמיתיו, ולקבוע אם עברו על החוק והטו משפט.
לכן, התנועה מביאה כאן הצעת הגדרה וחזקות ל"הטיית משפט" על סמך מקרים שקרו.
הציבור מוזמן לשלוח הצעות והרחבות להצעת ההגדרה שלהלן על סמך מקרים נוספים שחווה.
מהי "הטיה":
הטייה - מעשה או מחדל (הימנעות ממעשה) שתוצאתו היא גרימת סטייה.
מוטה - תוצאה של פעולה או מחדל.
דוגמה: השופט היטה משפט והתוצאה היא פסק דין מוטה.
מהו "משפט":
משפט - הכרעה בין אחת או יותר אפשרויות, על פי אמות מידה.
במקרה שההכרעה נעשית ללא אמות מידה אזי מדובר בקביעה שרירותית.
ההכרעה היא התוצאה.
הערה: הכרעה על סמך אמת מידה לא רלוונטית כבר כלולה באמות המידה הרלוונטיות, שכן אחת מאמות המידה הבסיסיות קובעת שאין להכריע על פי אמת מידה לא רלוונטית.
הטיית משפט
– סטייה מההכרעה שהייתה צריכה להיות על פי אמות המידה הרלוונטיות.
ההבדל בין הכרעה שגויה להטיית משפט:
ניתן לטעון שבעצם, כל החלטה או פסק דין שהערעור עליהם התקבל מהווה סטייה מהדין, שהרי אלמלא הסטיה מדין, הערעור לא היה מתקבל.
ההבדל הוא
ביסוד הנפשי,
המחשבה הפלילית
, והכוונה תחילה ומראש של השופט, להביא לתוצאה שגויה, שתוצאותיה פוגעות בקורבן.
נזכור שהאיסור על הטיית משפט נמצא בחוק יסוד: השפיטה, היינו חוק המקנה לכל אדם זכות יסוד למשפט נטול הטיית משפט,
אזיי המחוקק ראה בהטיית המשפט את אחד מהגורמים ההרסניים ביותר בתהליך המשפטי, שהוא כאמור "הכרעה על פי אמות מידה (שהן הדין)".
האיסור המפורש להטיית משפט עליו נדרש כל שופט להצהיר ולהתחייב בטרם הוא ממונה כשופט במדינת ישראל,
הינו איסור חמור לאור המסגרת בה נכלל - היא מסגרת חוק יסוד.
ההבדל בין החלטה שגויה או פסק דין שגוי לבין הטיית משפט הוא שהטיית משפט נעשית עם יסוד נפשי ועם מחשבה פלילית, ואילו החלטה שגויה נעשית ללא מחשבה פלילית, היינו ברשלנות.
הכוונה הפלילית מוגדרת בסעיף 20 לחוק העונשין, ואם מוכיחים שהיא ליוותה את הטעות המשפטית, אזי הטעות המשפטית הופכת להטיית משפט, שהיא למעשה, כבר עבירה פלילית ומשמעתית, על כל המשתמע מכך, ועל כל המשמעויות הנזגרות מכך על פי תכליות דיני העונשין,
למשל, עבירת שיבוש הליכי משפט
(
סעיף 244 לחוק העונשין
).
דוגמה לכך ניתן למצוא בהבדל שבין עוולת הרשלנות המצויה
בפקודת הנזיקין
(סעיף 35 לפקודה), שאיננה עבירה פלילית, לבין עבירות הרשלנות המצויות בחוק העונשין (למשל, סעיף 304 לחוק העונשין - "גרימת מוות ברשלנות")
שכוללות יסוד נפשי המוגדר
בסעיף 20 לחוק העונשין
.
להבנת ההבדל בין עוולת הרשלנות האזרחית לבין עבירות רשלנות פליליות ומשמעתיות, ניתן להעזר במאמרו של
פרופסור מרדכי קרמניצר
"על הרשלנות בפלילים, יסוד נפשי, יסוד עובדתי או שניהם גם יחד"
("משפטים" כ"ד, תשנ"ד)
הוכחת הטיית משפט:
הוכחת קיומה של הטיית משפט דורשת את הוכחת שני היסודות הבאים:
-
סטייה מההכרעה שהייתה צריכה להיות על פי אמות המידה הרלוונטיות:
זאת ניתן להוכיח כפי שמוכיחים כל טעות בהחלטה או בפסק דין לצורך קבלת ערעור.
- יסוד נפשי - מחשבה פלילית: זאת ניתן להוכיח על ידי הוכחת היסודות הנדרשים בסעיף 20 לחוק העונשין.
הטיית משפט לא צריכה בהכרח להפוך בזדון את ההכרעה. הטיית משפט יכולה להיות כל עיוות דין מכוון.
למשל, לא לתת לבעל הדין את כל הזכויות שהדין מחייב להעניק לו, או להעניק לו את כל הזכויות שנדונו במשפט אבל לפגוע בזכות אחרת שלא נדונה במשפט.
כמו למשל, להשמיץ ולפגוע בשמו הטוב של בעל הדין שזכה במשפט ללא כל סיבה נראית לעין, ומתוך ידיעה שבעל הדין הקורבן לא יערער שכן זכה בדין, וכך ישאר על כנו פסק דין המזיק לו.
והנוסח המוצע בראי ההגדרות לעיל:
הטיית משפט:
עיוות דין מכוון, בין שהפך את ההכרעה ובין שלא, משפט שאיננו משפט
צֶדק.
הטיית משפט איננה "טעות" אלא מעשה מכוון הכולל יסוד
נפשי (mens rea)
ומחשבה פלילית הקבועה
בסעיף 20 לחוק העונשין
ויכולה להיקבע גם נסיבתית, ולהגרם, למשל, גם ע"י פזיזות או אדישות (
שהוגדרו ע"י בית המשפט העליון
כיסודות נפשיים ברי ענישה שאינם רשלנות).
למשל, שופט או רשם שמתרשל ולא קורא או שאינו קורא בעיון את כתבי הטענות וכתבי הבי-דין שהגישו לו בעלי הדין, יודע בוודאות שהחמצת עובדה מהותית או טענה
חשובה ומשמעותית של בעל דין מסוים עשויה להביא להכרעה לא צודקת והתוצאה היא הטיית משפט.
מאחר שהאיסור המפורש של הטיית משפט הוא חלק מהצהרת האמונים של השופט למדינה ולריבון, הרי שהטיית משפט מהווה גם הפרת אמונים.
יתרה מכך, בית המשפט העליון קבע בהרכב מורחב של תשעה שופטים, שהפרת אמונים איננה דורשת יסוד נפשי של מחשבה פלילית מיוחדת,
וניתן להסתפק במודעותו של עובר העבירה למעשיו (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, סעיף 56 בעמוד 35).
הטיית משפט שקולה לעבירת שיבוש הליכי משפט.
הטיית משפט היא פגיעה בטוהר המידות.
על פי הנטען במאמרו של יצחק א. נבנצל באתר מבקר המדינה,
"אין להעלות על הדעת שקבלת שוחד או תרמית גסה לא ייחשבו כפגיעה בטוהר המידות".
מקרים שמעלים חזקה להטיית משפט:
-
התעלמות מוחלטת מטענה ו/או עובדה מרכזית ובסיסית עליה נשענת גרסת בעל דין.
-
ניהול דיון (בכתב ו/או בעל פה) שבו השופט מתעלם מטענות הבסיס ו/או מהטענות המהותיות
ו/או מהראיות המהותיות שבגירסת אחד מבעלי הדין, תוך שהוא כן מתייחס לטענותיו וראיותיו של הצד שכנגד.
הדבר שקול למעשה לניהול דיון במעמד צד אחד.
הערה - זהו אחד הדברים הפסולים ביותר בהליך שיפוטי.
הסבר על ההבדל בין ההחזקה הראשונה לחזקה השנייה:
פסק דין בנוי בדרך כלל משני חלקים, החלק הראשון כולל את העובדות ואת טענות הצדדים ביחס לעובדות,
והחלק השני הוא דיון והכרעה.
הדיון הוא החלק בפסק הדין שבו השופט בוחן את טענות צד אחד מול טענות הצד שכנגד בראי החקיקה והפסיקה.
בחזקה הראשונה:
השופט מתעלם לחלוטין ולא מציין כלל בפסק הדין עובדות ו/או טענות ו/או ראיות שהביא צד אחד לדיון
ולכן לא כולל אותן כלל בדיון שהוא עורך.
לפיכך, אדם שקורא את פסק הדין ולא מכיר את פרטי ההליך, לא יתפלא איך השופט לא התייחס בדיון שערך לעובדה ו/או טענה כל כך מהותית שיש בהן להביא להכרעה הפוכה.
יש לזכור שהאדם שקורא את פסק הדין לא חשוף לכתבי הטענות של הצדדים ולדיונים וכו', והריבון נתן אמונו בשופט שיעשה מלאכתו נאמנה
ויכתוב את העובדות המלאות ואת כל טענות הצדדים בחלק הראשון, ובמיוחד כשמדובר בעובדות והטענות הבסיסיות והמהותיות של כל הצדדים.
בחזקה השנייה:
בדיון שהשופט עורך הוא
מתייחס רק לעובדות ו/או לטענות של צד אחד בלבד, ומתעלם לחלוטין מאלו של הצד שכנגד,
והדבר שקול לדיון במעמד צד אחד, ובמיוחד כשאין כל הנמקה להתעלמות זאת.
-
העלמת עובדות בסיסיות וטענות בסיסיות ו/או מהותיות בגרסת בעל דין מהכרעה.
-
כתיבה בהכרעה (למשל החלטה או פסק דין) ביודעין דברים שאינם נכונים.
-
הכרעה ללא תגובת צד להליך כשיש מקום לכך.
-
הכרעה בערכאה נמוכה בניגוד ביודעין להלכה פסוקה של ביהמ"ש העליון וללא כל נימוק.
-
מתן הוראה לבעל דין ביודעין שלא יוכל לעמוד בה.
-
העלמה מכוונת מהכרעת הדין של טענות ועובדות מהותיות ובסיסיות בגרסת בעל דין כשברור שהדבר גורם, במפורש ו/או במשתמע, להשמצתו והכפשתו ו/או פגיעה בשמו הטוב וגם/או להכרעה כנגדו.
-
פסילת ראיות או אי קבלת ראיות ביודעין באופן מנוגד לדין וכשהדבר יפגע ביכולתו של בעל הדין להוכיח את טענותיו, או שהדבר ימנע את גילוי האמת ועשיית צדק.
-
איום או הפעלת לחץ על בעל דין להסכים להסכם פשרה הגורע מסעדיו למרות שהיה זוכה במלוא סעדיו בהליך צודק המתנהל כדין.
-
אכיפה סלקטיבית ללא הסבר או נימוק כדין.
-
המצאה ביודעין של עובדות שגויות ע"י השופט כדי להכריע נגד בעל דין ו/או כדי לגרום להשמצתו ולהכפשתו.
-
פעולה בניגוד ביודעין לחובה שבדין ללא הסבר וללא נימוק כדין.
-
הימנעות מלכתוב בפרוטוקול טענות מהותיות של בעל דין, למרות בקשה מפורשת של בעל הדין ולמרות שהגיש בקשה לתיקון פרוטוקול.
-
מחיקה או הוספה או שינוי של דברים מהותיים מפרוטוקול הדיון ללא הסכמת שני הצדדים.
-
מניעה מבעל דין להוכיח את טענותיו.
-
הימנעות מבירור האמת העובדתית ללא טעם מיוחד, נימוק או הסבר, וכשבידי השופט הסמכויות לכך.
-
הכרעה הגורעת במעט ממה שמגיע לתובע על פי דין כדי שלא יהיה לו כדאי לערער, והימנעות מחיוב הנתבע במלוא האחריות כדי שגם לנתבע לא יהיה כדאי לערער, וזאת
כדי ששני הצדדים ימנעו מהגשת ערעור (קידום שופט נקבע בין השאר ע"פ מס' הערעורים על הכרעותיו).
-
הימנעות מקבלת ערעור או הימנעות ממתן רשות לערער כדי לא לפגוע בקידומו של השופט עליו מערערים.
-
החלפת שופט באמצע ההליך כדי שבמישרין או בעקיפין יבטל החלטות של השופט הקודם בהליך
(למשל, על ידי התעלמות מהחלטות השופט הקודם או החלטות חדשות הנוגדות להן).
דוגמה:
החלפת שופט שבעל דין ביקש את פסילתו, ועל ידי כך, לכאורה אין כבר מותב פסול בהליך
(למרות שכל החלטות השופט הקודם הפסול לכאורה עדיין תקפות).
-
מתן החלטה על ידי שופט אחר בהליך שמנותקת מההיסטוריה של הההליך.
-
שלילת חקירה נגדית שהתבקשה על תגובה לבקשה.
הטיית משפט זאת תקפה גם אם היא מבוצעת בעקיפין במסגרת ערעור כמפורט בדוגמה להלן:
-
צד א' מגיש בקשה.
-
צד ב' מגיש תגובה וטוען שבקשת צד א' כוללת שקרים ומבקש לחקור את צד א' על בקשתו בטרם תינתן החלטה.
-
השופט דוחה את בקשת צד א'.
-
צד א' מגיש ערעור (או בקשת רשות ערעור) על דחיית בקשתו.
-
צד ב' מגיש תגובה לערעור וטוען שבקשת צד א' כוללת שקרים,
וכי לא קוימה זכותו לחקור את צד א',
וכולל בערעורו בקשה לביצוע החקירה
באחת משתי החלופות, האחת, החזרת ההליך לערכאה הקודמת לביצוע החקירה (שכן ערעור דן בד"כ בשאלות משפטיות בלבד),
והשנייה, לבצע את החקירה בפני בית המשפט לערעור עצמו.
-
פסק דין בערעור שמהווה קבלת הערעור תוך מניעת חקירת צד' א' על בקשתו מהווה הטיית משפט כי בית המשפט הכריע סופית
תוך שלילה ביודעין של זכות החקירה מצד ב'.
הערה:
זכות החקירה הנגדית היא זכות בסיסית ומהותית ללא כל תנאי בטרם מתן הכרעה
(רע"א 2508/98
מתן. י. תקשורת ואיתור בע"מ נ. מילטל תקשורת בע"מ).
-
ביטול זכות התשובה במסגרת תקנה 50 לתקנות סדר הדין האזרחי, ת
שע"ט-2018 (המכונות "התקנות החדשות"), מהווה הטיית משפט רוחבית וגורפת על כל
ציבור המדיינים בכל הליך המתנהל על פיהן.
שלילת זכות התשובה מאפשרת למגיב לבקשה לכלול שקרים וטענות חדשות
שלמבקש הבקשה לא הייתה ולא תהיה הזדמנות להגיב להן.
לפיכך, נשללה ממבקש הבקשה זכות התשובה הבסיסית שהייתה נתונה לו קודם לכן במסגרת
תקנה 241(ג1)
לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984
(המכונות "התקנות הישנות").
בכך נשללה ממבקש הבקשה האפשרות להביא בפני בית המשפט את התמונה העובדתית המלאה והנכונה לדעתו, בטרם ייתן בית המשפט את הכרעתו.
בית המשפט העליון כבר עמד בעבר על החשיבות הרבה של התשובה לתגובה, ועל הבעייתיות הרבה שבשלילתה:
| |
"
לא אחת עמד בית משפט זה על כך שאי-מתן זכות הגשת תגובה לתשובה לפי תקנה 241(ג1) לתקנות
מצדיק, כשלעצמו, קבלת
בקשת רשות ערעור על ההחלטה שניתנה בטרם הוגשה התגובה לתשובה, והחזרת העניין לבית משפט קמא לשם ריפוי הפגם האמור (ראו למשל: רע"א 9154/12 מצפה ארסוף בע"מ נ' עו"ד ארז, פסקה 9 (9.6.2013), והאסמכתאות הנזכרות שם; רע"א 2655/12 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' פלוני, פסקה 3 (29.5.2012) (להלן: עניין אסותא); רע"א 2107/10 פלונית נ' פלונית (11.7.2010)). בעניין אסותא אף ציינתי את החשיבות שבהקפדה על הוראות התקנה האמורה:
"יצוין, כי אין מדובר בדרישה פורמאלית או בגחמה של מתקין התקנות. לעיתים קרובות, כמו גם במקרה דנן, בתשובה לבקשה מועלות טענות שהתגובה להן לא מצויה, וגם לא היתה יכולה להיות מצויה, בבקשה. לפיכך קיים הכרח ליתן למבקש הזדמנות להגיב לאותן טענות, ומשלא נעשה כן, נפל בהליך פגם בסיסי שכמוהו כפגיעה בזכות הטיעון ובכללי הצדק הטבעי, שלעיתים נדמה שמחמת הרצון (המובן) לפעול ביעילות, הם נוטים להישכח" (שם, פסקה 3)."
(רע"א 5935/16
מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית).
|
תנועת משפט העם ממליצה לכל בעל דין לצרף לכל בקשה שהוא מגיש לבית המשפט לאפשר לו בנוסף להשיב לתגובת כל צד שכנגד תוך ציטוט רע"א 5935/16
לעיל, וזאת עד שהמחוקק יתעשת ויחזיר לתוקף את זכות התשובה.
הערה:
מאחר ומדובר בעניין כל כך בסיסי וברור לכל סטודנט בסמסטר ראשון ללימודי משפטים, יש להורות על הקמת ועדת בדיקה לברור איך התאפשרה פגיעה חמורה כל כך
בזכויות הדיוניות של כלל ציבור בעלי הדין בכל הערכאות הפועלות על פי תקנות סדר הדין האזרחי "החדשות".
|
